עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
חיפוש
ארכיון
יולי 2018  (3)
מאי 2018  (2)
עוברים לגור ביחד.
03/07/2018 23:07
Gypsie Blogger
אז עברנו, עברנו לגור ביחד. כמה זמן תיכננו את זה, כמה ימים שרפנו באינטרנט בחיפוש אחר דירה. כמה ריבים ואולטימאטומים ושמחה וכעס ועצב ומלא רגשות עברו בי כשעוד היינו בשלב התכנון. ועכשיו זה קרה. שלושה ימים ושלושה לילות לתוך המגורים המשותפים שלנו ביחד, ונדמה שמעולם לא עברו עלינו שלושה ימים רגועים כל כך. זה כאילו כבר גרנו ביחד בכל השנה האחרונה.
ואני? מתחרפנת.
כמובן.

כי הרי לא ייתכן שיקרה לי משהו טוב, חייב להיות קוץ באליה שלי. הבעיה שאני עדיין לא יודעת מה הקוץ. הוא כנראה יהיה דרדר די גדול.
דרדרל'ה. 

אז בינתיים אני בת זוג חמודה ונחמדה ו"אוי מה שבא לך מאמי" ו"לא, זה בסדר בובי". אבל אני מרגישה שיום אחד אני פשוט אתפוצץ.
כמובן הדודה מארג' של הארי, אני אתנפח לגודל של כדור פורח ואז אני אתפוצץ. על מה אני אתפוצץ? ימים יגידו. זה יכול להיות על הרגלי האכילה, השתייה, העישון, ושירותים שלו. לא אכפת מזה כרגע, אבל זה יכול לעצבן אותי בהמשך. זה יכול להיות על איזה משהו שהוא אמר באסמס ואני קראתי בטון לא נכון, לא יודעת. בכל מקרה זה בטוח לא יהיה טוב. 
מסכן, הוא לא יודע מה מגיע. לא שאני יודעת. 

אבל עכשיו - לא יהיה שום חוצץ. לא יהיה שותפים אחרים בבית, ולא אוכל לברוח אליי לדירה יותר - לא. אני אצטרך לעמוד פה ולצרוח עליו את כל מה שאני חושבת, בלי רחמים. כל מחשבה איומה ונוראית אצלי בראש תתגלגל לה על לשוני ותנחת לו בפרצוף. 

ולמה? כי אני מרגישה לכודה, כמו העכבר שמסתובב לנו איפשהו בדירה עכשיו, אין לי לאן לברוח. עכשיו אני אשכרה צריכה להתמודד עם כל דבר מכוער שחשבתי עליו ולהבין - האם זו סתם מחשבה כועסת, או האם זה הגבר שבחרתי לעצמי, ואולי אני צריכה לבחור יותר טוב?

הרי אני לא יותר טובה ממנו. למען השם, אני אפילו די מזעזעת. אני חושבת על עצמי, ומסתכלת על בנים אחרים בהערכה ומשווה אותם לחבר שלי. לעולם לא אגע, אבל בהחלט אפנטז. אני מתכננת את כל חיי כאילו הוא עדיין לא חלק אינטגרלי בהם, כאילו אני לא חייבת לו ולאף אחד כלום. אני אסע לאפריקה ויהי מה!
ואני מוצאת חסרונות בכל דבר. אנשים קוראים לי בן אדם אופטימי - זה לא נכון. למעשה אני מסוגלת להתלונן יומם וליל אם רק מישהו ישמע אותי ולא יעשה פרצופים של "נמאס לי". לעזאזל, אני מסוגלת להתלונן על זכייה בלוטו. 

וכשהוא יגלה את כל זה, ושבנות (מצטערת בנים) כן, מפליצות לפעמים, ושאני מגרבצת בדיוק כמוהו, ותוקעת גרעפסים בסלון, ושאני יושבת וחולמת על הא ודא, מדברת לעצמי מול המראה, ממחיזה לי מערכות שלמות של אאידה באמבטיה, לפעמים מחטטת באף, רצה לשירותים אחרי כל מילקי, ובעיקר בעיקר - כמה אני רעה לאחרים (רק ביני ובין עצמי כמובן)... הוא יעזוב אותי קיבינימאט. 
בצדק, גם אני לא הייתי רוצה להיות איתי. מאידך גם לא בטוחה כמה אני ארצה להיות איתו, כשאגלה את כל הדברים המכוערים שהוא לא רוצה שאני אדע - ואני אגלה אותם. 

ומה שהכי מוזר - זה שמבחינתי אני נתקעתי לפני שנתיים - עם האקס האידיוט, חסרת ביטחון, חסרת מעוף, חסרת רזומה וכאילו לא עבר כל הזמן הזה - לא מרגישה שהכל באמת קורה לי. בסוף אני אגלה שזה איזה ניסוי במכונת זמן מהעתיד. זה כאילו... חלום. 
לא חלום רע, ולא חלום טוב.

פשוט... חלום על החיים. 
אז עברנו לגור ביחד, ואני עדיין מחכה להתעורר.

מסרטיי השבוע.
1 תגובות
עוברים לגור ביחד.
03/07/2018 23:06
Gypsie Blogger
אז עברנו, עברנו לגור ביחד. כמה זמן תיכננו את זה, כמה ימים שרפנו באינטרנט בחיפוש אחר דירה. כמה ריבים ואולטימאטומים ושמחה וכעס ועצב ומלא רגשות עברו בי כשעוד היינו בשלב התכנון. ועכשיו זה קרה. שלושה ימים ושלושה לילות לתוך המגורים המשותפים שלנו ביחד, ונדמה שמעולם לא עברו עלינו שלושה ימים רגועים כל כך. זה כאילו כבר גרנו ביחד בכל השנה האחרונה.
ואני? מתחרפנת.
כמובן.

כי הרי לא ייתכן שיקרה לי משהו טוב, חייב להיות קוץ באליה שלי. הבעיה שאני עדיין לא יודעת מה הקוץ. הוא כנראה יהיה דרדר די גדול.
דרדרל'ה. 

אז בינתיים אני בת זוג חמודה ונחמדה ו"אוי מה שבא לך מאמי" ו"לא, זה בסדר בובי". אבל אני מרגישה שיום אחד אני פשוט אתפוצץ.
כמובן הדודה מארג' של הארי, אני אתנפח לגודל של כדור פורח ואז אני אתפוצץ. על מה אני אתפוצץ? ימים יגידו. זה יכול להיות על הרגלי האכילה, השתייה, העישון, ושירותים שלו. לא אכפת מזה כרגע, אבל זה יכול לעצבן אותי בהמשך. זה יכול להיות על איזה משהו שהוא אמר באסמס ואני קראתי בטון לא נכון, לא יודעת. בכל מקרה זה בטוח לא יהיה טוב. 
מסכן, הוא לא יודע מה מגיע. לא שאני יודעת. 

אבל עכשיו - לא יהיה שום חוצץ. לא יהיה שותפים אחרים בבית, ולא אוכל לברוח אליי לדירה יותר - לא. אני אצטרך לעמוד פה ולצרוח עליו את כל מה שאני חושבת, בלי רחמים. כל מחשבה איומה ונוראית אצלי בראש תתגלגל לה על לשוני ותנחת לו בפרצוף. 

ולמה? כי אני מרגישה לכודה, כמו העכבר שמסתובב לנו איפשהו בדירה עכשיו, אין לי לאן לברוח. עכשיו אני אשכרה צריכה להתמודד עם כל דבר מכוער שחשבתי עליו ולהבין - האם זו סתם מחשבה כועסת, או האם זה הגבר שבחרתי לעצמי, ואולי אני צריכה לבחור יותר טוב?

הרי אני לא יותר טובה ממנו. למען השם, אני אפילו די מזעזעת. אני חושבת על עצמי, ומסתכלת על בנים אחרים בהערכה ומשווה אותם לחבר שלי. לעולם לא אגע, אבל בהחלט אפנטז. אני מתכננת את כל חיי כאילו הוא עדיין לא חלק אינטגרלי בהם, כאילו אני לא חייבת לו ולאף אחד כלום. אני אסע לאפריקה ויהי מה!
ואני מוצאת חסרונות בכל דבר. אנשים קוראים לי בן אדם אופטימי - זה לא נכון. למעשה אני מסוגלת להתלונן יומם וליל אם רק מישהו ישמע אותי ולא יעשה פרצופים של "נמאס לי". לעזאזל, אני מסוגלת להתלונן על זכייה בלוטו. 

וכשהוא יגלה את כל זה, ושבנות (מצטערת בנים) כן, מפליצות לפעמים, ושאני מגרבצת בדיוק כמוהו, ותוקעת גרעפסים בסלון, ושאני יושבת וחולמת על הא ודא, מדברת לעצמי מול המראה, ממחיזה לי מערכות שלמות של אאידה באמבטיה, לפעמים מחטטת באף, רצה לשירותים אחרי כל מילקי, ובעיקר בעיקר - כמה אני רעה לאחרים (רק ביני ובין עצמי כמובן)... הוא יעזוב אותי קיבינימאט. 
בצדק, גם אני לא הייתי רוצה להיות איתי. מאידך גם לא בטוחה כמה אני ארצה להיות איתו, כשאגלה את כל הדברים המכוערים שהוא לא רוצה שאני אדע - ואני אגלה אותם. 

ומה שהכי מוזר - זה שמבחינתי אני נתקעתי לפני שנתיים - עם האקס האידיוט, חסרת ביטחון, חסרת מעוף, חסרת רזומה וכאילו לא עבר כל הזמן הזה - לא מרגישה שהכל באמת קורה לי. בסוף אני אגלה שזה איזה ניסוי במכונת זמן מהעתיד. זה כאילו... חלום. 
לא חלום רע, ולא חלום טוב.

פשוט... חלום על החיים. 
אז עברנו לגור ביחד, ואני עדיין מחכה להתעורר.

מסרטיי השבוע.
0 תגובות
עוברים לגור ביחד.
03/07/2018 23:06
Gypsie Blogger
אז עברנו, עברנו לגור ביחד. כמה זמן תיכננו את זה, כמה ימים שרפנו באינטרנט בחיפוש אחר דירה. כמה ריבים ואולטימאטומים ושמחה וכעס ועצב ומלא רגשות עברו בי כשעוד היינו בשלב התכנון. ועכשיו זה קרה. שלושה ימים ושלושה לילות לתוך המגורים המשותפים שלנו ביחד, ונדמה שמעולם לא עברו עלינו שלושה ימים רגועים כל כך. זה כאילו כבר גרנו ביחד בכל השנה האחרונה.
ואני? מתחרפנת.
כמובן.

כי הרי לא ייתכן שיקרה לי משהו טוב, חייב להיות קוץ באליה שלי. הבעיה שאני עדיין לא יודעת מה הקוץ. הוא כנראה יהיה דרדר די גדול.
דרדרל'ה. 

אז בינתיים אני בת זוג חמודה ונחמדה ו"אוי מה שבא לך מאמי" ו"לא, זה בסדר בובי". אבל אני מרגישה שיום אחד אני פשוט אתפוצץ.
כמובן הדודה מארג' של הארי, אני אתנפח לגודל של כדור פורח ואז אני אתפוצץ. על מה אני אתפוצץ? ימים יגידו. זה יכול להיות על הרגלי האכילה, השתייה, העישון, ושירותים שלו. לא אכפת מזה כרגע, אבל זה יכול לעצבן אותי בהמשך. זה יכול להיות על איזה משהו שהוא אמר באסמס ואני קראתי בטון לא נכון, לא יודעת. בכל מקרה זה בטוח לא יהיה טוב. 
מסכן, הוא לא יודע מה מגיע. לא שאני יודעת. 

אבל עכשיו - לא יהיה שום חוצץ. לא יהיה שותפים אחרים בבית, ולא אוכל לברוח אליי לדירה יותר - לא. אני אצטרך לעמוד פה ולצרוח עליו את כל מה שאני חושבת, בלי רחמים. כל מחשבה איומה ונוראית אצלי בראש תתגלגל לה על לשוני ותנחת לו בפרצוף. 

ולמה? כי אני מרגישה לכודה, כמו העכבר שמסתובב לנו איפשהו בדירה עכשיו, אין לי לאן לברוח. עכשיו אני אשכרה צריכה להתמודד עם כל דבר מכוער שחשבתי עליו ולהבין - האם זו סתם מחשבה כועסת, או האם זה הגבר שבחרתי לעצמי, ואולי אני צריכה לבחור יותר טוב?

הרי אני לא יותר טובה ממנו. למען השם, אני אפילו די מזעזעת. אני חושבת על עצמי, ומסתכלת על בנים אחרים בהערכה ומשווה אותם לחבר שלי. לעולם לא אגע, אבל בהחלט אפנטז. אני מתכננת את כל חיי כאילו הוא עדיין לא חלק אינטגרלי בהם, כאילו אני לא חייבת לו ולאף אחד כלום. אני אסע לאפריקה ויהי מה!
ואני מוצאת חסרונות בכל דבר. אנשים קוראים לי בן אדם אופטימי - זה לא נכון. למעשה אני מסוגלת להתלונן יומם וליל אם רק מישהו ישמע אותי ולא יעשה פרצופים של "נמאס לי". לעזאזל, אני מסוגלת להתלונן על זכייה בלוטו. 

וכשהוא יגלה את כל זה, ושבנות (מצטערת בנים) כן, מפליצות לפעמים, ושאני מגרבצת בדיוק כמוהו, ותוקעת גרעפסים בסלון, ושאני יושבת וחולמת על הא ודא, מדברת לעצמי מול המראה, ממחיזה לי מערכות שלמות של אאידה באמבטיה, לפעמים מחטטת באף, רצה לשירותים אחרי כל מילקי, ובעיקר בעיקר - כמה אני רעה לאחרים (רק ביני ובין עצמי כמובן)... הוא יעזוב אותי קיבינימאט. 
בצדק, גם אני לא הייתי רוצה להיות איתי. מאידך גם לא בטוחה כמה אני ארצה להיות איתו, כשאגלה את כל הדברים המכוערים שהוא לא רוצה שאני אדע - ואני אגלה אותם. 

ומה שהכי מוזר - זה שמבחינתי אני נתקעתי לפני שנתיים - עם האקס האידיוט, חסרת ביטחון, חסרת מעוף, חסרת רזומה וכאילו לא עבר כל הזמן הזה - לא מרגישה שהכל באמת קורה לי. בסוף אני אגלה שזה איזה ניסוי במכונת זמן מהעתיד. זה כאילו... חלום. 
לא חלום רע, ולא חלום טוב.

פשוט... חלום על החיים. 
אז עברנו לגור ביחד, ואני עדיין מחכה להתעורר.

מסרטיי השבוע.
0 תגובות
Joel
23/05/2018 13:11
Gypsie Blogger
אהבה, התבגרות, חלומות
אני חושבת על גו'אל שוב. זה לא קרה הרבה זמן.
אה, מי זה ג'ואל? 

ג'ואל הוא ה-GO-TO CRUSH שלי. לכל אחד יש אחד כזה. מן דמות בחיים שהיא פנטזיה ספק רומנטית ספק מינית שמעולם לא התממשה. מן בן אדם כזה שאת בטוחה שהוא היה יכול להיות האחד אם רק הייתה לכם הזדמנות לממש את האהבה שלכם? אז ג'ואל הוא שלי.

ג'ואל ואני נפגשנו על חופי אגם מישיגן, אי שם בשלהי כיתה י', כשאני שהיתי אצל חברה בבית הקיץ של הוריה. זה היה אמצע יולי, אבל היה אפור וגשום, אז הלכנו למתחם הפעילויות של הנוער שם ושיחקנו פינגפונג. ואז הגיע ג'ואל, אמריקאי, חתיך, בלונדיני, והאהוב עליי- ביישן. 
הוא והאחים שלו גם התבאסו ממזג האוויר ונכנסו כדי לשחק. 

בשנייה שהם נכנסו, אני וג'ואל הסתכלנו אחד על השנייה. בעוד שלא ידעתי ש-10 שנים אחר כך אני עדיין אזכור את המפגש הזה, התנהגתי כמו מפגרת. צחקקתי, פלירטטתי בטירוף, אמרתי הרבה שטויות ובעיקר פשוט ניסיתי לגרום לדבר היפהפה הזה לשים לב אליי, מה שעבד (מסתבר).

במשך שבוע שלם אני וג'ואל בילינו ביחד כמעט כל שנייה. חברה שלי רצתה את אחיו ואני פשוט כבר רציתי שינשק אותי. הוא מעולם לא הגיע לזה.
לא לא, הוא לא מת. הוא פשוט עזב את כפר הנופש לפני שהוא הספיק. בלילה האחרון שלו בכפר, החלטנו כולנו (כל החבורה- אני, סופי והוא והאחים שלו) שעולים לדיונות של החול וצופים בזריחה. כמובן שרק אני, הוא וסופי הגענו. עלינו לדיונה והתיישבנו כדי לראות את הזריחה. אני וג'ואל ישבנו קרוב מאוד. סופי הבינה את הרמז והתעופפה לה "לריצה של בוקר" (אצבע בעין יענו עאלק). 

המשכנו לשבת ולדבר, מדי פעם לשתוק, אבל היה מן קסם באוויר. הרגשתי שהוא רוצה שנתקרב אבל הוא לא זז. זזתי אליו. הוא חיבק אותי עם יד אחת אבל המשיך לשבת שם ולעשות כלום. השמש עלתה, ופתאום באור היום הרגשתי דחויה, לא מושכת, איך יכול להיות שהוא היה איתי שבוע שלם, לילה מתוכו בילינו כמעט רק שנינו בוהים באגם, והוא עדיין לא עשה מהלך?? כל כך נעלבתי. קמתי והלכתי מהדיונה. הוא קם והלך אחריי, נראה שפוף. הלכנו בשתיקה את כל הדרך עד לבית החוף שלי, שם הוא פשוט נופף לי לשלום והלך הביתה.

אני הלכתי למיטה בלי להתקלח מכל החול אפילו. פשוט רציתי לקבור את עצמי, איך זה יכול להיות שקראתי את כל הסימנים לא נכון?

למחרת, ישבנו על החוף אני וסופי, וסיפרתי לה מה קרה (או יותר נכון לא קרה), והיא אמרה שהוא פשוט פחדן. הסכמתי איתה, אבל גם אמרתי לה שיכול להיות שהוא פשוט לא בעניין. אולי אני צעירה מדי בשבילו (הוא היה אז בן 19, אני בת 16) ואולי יש לו חברה, ועוד מלא תירוצים שיסבירו למה שום דבר לא קרה בינינו.

כמה דקות אחר כך הוא הגיע לחוף ולקח אותי לצד. שם הוא לקח את המספר טלפון שלי ואמר שהם עוזבים היום, אבל שנישאר בקשר והוא יתגעגע.

והלך..

אחרי בערך 30 דקות קיבלתי ממנו אסמס, שבו הוא מספר לי על כל הרגשות שלו כלפיי, ואיזה פחדן הוא שהוא לא נישק אותי, והלוואי שהוא לא היה עוזב היום, הקיצר - מגילה שמתארת פשוט את כל מה שהרגשתי רק בלשון זכר. התרגשתי מאוד - אבל... כמובן שכבר לא היה מה לעשות. אני עזבתי לארץ שבוע אחרי והוא בכלל גר באינדיאנה. 

נריץ קדימה 10 שנים של התכתבויות במיילים, סקייפ, פייסבוק, וואטסאפ, כל פלטפורמה אפשרית שמצאנו כדי להישאר בקשר, אבל אנחנו עדיין בקשר. מדי פעם הקשר קצת יותר אפלטוני, מדי פעם היו כמה השתובבויות אינטרנטיות, אבל מה שבטוח תמיד תמיד - אנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה ומתים כבר להיפגש שוב.

אני תמיד חושבת על ג'ואל כשאני מרגישה שחסר לי משהו בחיים. הוא תמיד התשובה. אני תמיד חושבת עליו בהקשרים רומנטיים, כי הוא פשוט החוויה הכי רומנטית שאני מכירה. גם מהיכרותי איתו במהלך השנים, ברור לי וברור לו- שזה היה מצליח בינינו ללא האוקיינוס האטלנטי. 

אני תוהה מה גרם לגל התרגשות המחודש הזה כלפיו, ומה עכשיו חסר לי בחיים כדי שלא אפסיק לחשוב עליו כבר כמה ימים טובים.

מה שבטוח זה שתמיד רציתי גבר כמוהו, ועכשיו אני לא בטוחה שאני יכולה לקבל את זה.

אז אני פשוט יושבת וחולמת על ג'ואל...
0 תגובות
הצגה עצמית כנדרש
13/05/2018 23:34
Gypsie Blogger
אהבה, אכזבה, הומור
אז סגרו לי את ישראבלוג, ומאז אני מחפשת את פורקני במרחב האינטרנטי. איך לא חשבתי פשוט לחפש "בלוג" בגוגל עד כה - נשגב מבינתי.

אז אני הג'יפסי, יענתו צוענייה, לא ברור למה החלטתי ללכת על השם הזה אי שם בחטיבת הביניים, אבל מפאת פרטיותי, וכדי שאשכרה אזכור מה הבלוג שלי (אמנזיה בשנות ה-20 יכולה להיות מסוכנת מאוד, ילדים), אני פשוט נשארת איתו. לא צוענייה ולא נעליים.

אני ילדה בסה"כ, בתחילת חיי. עוד לא היו לי הישגים ששינו את פני העולם, עוד לא הטבעתי את חותמי בדפי ההיסטוריה. לא סביר שזה יקרה גם.
סה"כ סטנדרטית, בת לשני הורים אחד מזרחי אחד אשכנזי, מגיעה מעיר סטנדרטית עם תושבים סטנדרטיים, למדתי בבצפר סטנדרטי והתגייסתי לצבא, כמו כל סטנדרט אליו הרגילו אותי. השתחררתי מהצבא ובאופן סטנדרטי, טיילת קצת, לא יותר מדי, והלכתי ללמוד את התואר הכי סטנדרטי במדינת ישראל.
אידאלים סטנדרטים וסטנדרטים סטנדרטיים. 
לא יפה במיוחד, או רזה במיוחד, לא חכמה במיוחד ולא מקסימה במיוחד. אני כמו שתקראו לזה - בן אדם די רגיל ונורמטיבי.
היו לי שברוני לב בדיוק כמו לכל אחד אחר, והייתה לי אהבה גדולה בדיוק כמו לכל אחד אחר. וזה לא עבד, בדיוק כמו מליוני סיפורים, ספרים וסרטים ושירים ובלדות שנכתבו עד כה.

מה שאני כן עושה בצורה הכי טובה שאי פעם ראיתם - זה משגעת את עצמי.
אני יודעת אני יודעת, זה דבר נורא נורמלי - בחורה אוכלת סרטים, מה עוד חדש?

אבל אני הקולנוע רב-חן שמתחולל אצלי בראש רק מי שידבק בי יצליח לראות ולהבין.

אז מהו הסרט הראשון לאג'נדה - האם לשלוח לו הודעה או לא? (אה, לו זה קצת כללי מדי, הכוונה לאקס שפצפץ לי את הלב, אי שם לפני שלוש שנים, אבל אני רק הבנתי ש-די! לפני שנה וחצי, שם סיימנו את זה ומאז לא דיברנו).לא ברור איך פתאום לפני שבוע חשבתי לעשות את זה, אחרי שבשנה וחצי האחרונות בכל פעם שהוא הוזכר בשיחה או שראיתי אותו בסביבה צילבתי את אצבעותיי וירקתי שלוש פעמים.
אבל אני החלטתי שצריך לשלוח לו הודעה. להלן - סרט, מתוך הכחול שיש לי מתחת לעין, בלי שום טריגר.

ההודעה לא אמורה להתחיל שום דבר חדש בינינו. ברוך ג'ה, יש לי חבר מקסים שאני אוהבת. אנחנו עוברים לגור ביחד ואין לי אפילו חשש קטן בלב שהשמוק מתאים לי יותר ממנו.
ההודעה לא אמורה גם לחזור לקשר איתו. היא לא אמורה לעשות לו ננה בננה שהצלחתי בלעדיו. היא באופן כללי לא אמורה לעשות שום דבר חוץ מלספק יציר בלתי מוסבר שהשתלט עליי לפני שבוע - לשלוח לו גיף שהיה מצחיק אותו נורא. לו היינו מדברים, THAT IS.

ואני סמוכה ובטוחה שהוא חושב עליי לפעמים. למעשה אני כל כך סמוכה ובטוחה שאני ממש כל רגע (כבר שנה וחצי) מחכה להודעה ממנו שתתחנן לחזור להיות לפחות ידיד שלי, אם לא יותר. אני כל כך בטוחה שהוא עדיין חושב עליי ומתגעגע, וכמה לשיחה קצרה איתי, או שסתם נלך ביחד לסרט גיבורי על כמו שכל כך אהבנו, או להצגה הזאת שראינו לפחות פעמיים כבר, אבל היא פשוט כל כך מדהימה שחייבים ללכת שוב. 
או שסתם נראה בבית סרט על גברים בגטקס. או את הסדרה ששנינו יודעים בעל פה. 
אבל כמו כל דבר שאני סמוכה ובטוחה בו - הוא לא התגשם. כמו שנטע לא תזכה באירוויזיון בגלל פוליטיקה (זה דווקא שמחתי שטעיתי), כמו שלא ירד גשם בסופ"ש כשאני חוזרת להורים ואני סוף סוף אוכל ללכת לים (טועה כל פעם), כמו שרק עוד צלחת פסטה לא תעשה כלום לירכיים שלי (אוף) - אני תמיד מתבדה והדברים האלו לעולם לא מתגשמים.

אז למה אני בטוחה שלא יקרה לי כלום אם אני אשלח לו הודעה אחת קטנה?
אני לא יודעת, אולי סוף סוף סלחתי לו, ואני מרגישה צורך בלתי מוסבר ליידע אותו בדבר. אולי כי אני אמרתי לו לא ליצור איתי קשר, ולכן הוא לא יוצר. אולי אני רוצה לסמן לו שזה בטוח בשבילו להתקרב אליי עכשיו מבלי שאוריד לו כיסא לפנים (במחילה על האלימות). אולי אני סתם מתגעגעת אליו כחבר וכרע. אולי אני סתם רוצה לשמוע מה שלומו. אני יודעת שיש לו מישהי חדשה, זה נראה שטוב לו. אני אשמח לשמוע. אני אשמח לשמוע שטוב לו בלעדיי. ככה אוכל סוף סוף להפסיק לחכות לו שייצור קשר כדי שאוכל לדחות אותו על הסף. 
אולי אני אבין דברים על עצמי, כמו היכולת שלי לסלוח שאימצתי איכשהו השנה, יכולת שמעולם לא הייתה לי (קרראאאאא [יענו עורב]). 
אולי אני סוף סוף אוכל לישון בשקט בלילה. אולי אני סוף סוף איישר את הכתפיים השמוטות שלי, ואצא לרקוד כמו שיצאתי פעם. 

ואולי, זו פשוט גחמה שתעבור. ועדיף שתעבור, כי שום דבר טוב לא יצא לי מלחזור לקשר עם השמוק הזה. 
אולי אני פשוט צריכה להפסיק מה שאני עושה, לקחת רום וקולה (שבאופן אירוני, זה גם המשקה שלו) לעשן סיגריה ולהפסיק לחשוב לרגע.
אבל כמובן שקל להגיד למוח שלי לסתום תפה בערך כמו שקל לעשות שלום באפריקה.

איך להחליט, איך להחליט?
אני יודעת, נטיל מטבע - שני הצדדים שלה פלי.
אווו, את הפלי.

טוב. מספיק. זכויות נשים בעבודה חשוב יותר בשעה לילית זו.
אני אעדכן בתוצאות.
לילה טוב, ומקווה שלא יהיו HATERS בקהל, כי תכלס מי אתם שתגידו לי.
3 תגובות